<h1>חוט המשולש — הלכ' שחיטה לרבינו יהודה החסיד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הגהה. מנין לנו שהאשה ראויה לשחוט דכתיב [ש"א ח'] ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות, ועוד כתיב [שם כ"ח] ולאשה עגל מרבק בבית ותמהר ותזבחהו. ע"כ הגהה.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן. שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. אפילו שחט לפנינו ב' או ג' פעמים ושחט שפיר ואפילו אמר בריא לי שלא קלקלתי אפילו הכי כיון דלא גמר הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו דשמא קלקל ולאו אדעתיה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. ואין צריך לידע רק הלכות שחיטה ובדיקת הסכין וכסוי הדם, ואם אין אנו יודעים אם יודע אם לאו אין צריכים לבודקו דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, ומוחזקים. אכן באור-זרוע פסק דלכתחלה צריכים לבודקו.
אמר רב יהודה הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה ואם לא בדק טריפה, ואם ראה הסמנים שחוטים לפניו אין צריך בדיקה אחרת, ואין לבדוק בנוצה פן יעקור. והבודק בנוצה תפח רוחו ונשמתו.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין שהוא בדוק קודם השחיטה ואחר כן נמצאת פגומה, אם שבר בה עצמות או דבר הראוי לפגום בין שחיטה לבדיקה אחרונה, בהא קיימא לן כרב חסדא דכשר, אבל לא שיבר בה עצמות או דבר הראוי לפגום, כך קיימא לן דטריפה כרב הונא דחיישינן שמא בעור נפגם, ולכך צריך לבדוק הסכין קודם השחיטה ובין כל שחיטה ושחיטה, ואם נמצאת לאחר השחיטה סכינו פגום אחרונה טרפה דתלינן בעור אחרונה נפגם, והראשונות כולן כשירות. אבל אם לא בדק בין כל אחת ואחת ונמצא לבסוף פגומה כולן אסורות, דתלינן בעור-הראשונה נפגמה כעובדא דרב יוסף דטרף תליסר חיותא.
<h2>דף יג:</h2>
מותר לשחוט בלילה כשאבוקה כנגדו או נר בידו.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן סכין שיש בו פגימות הרבה נידון כמגירה, ואפילו כולהו מסוכסכות ואסור לשחוט בה, דאחת מחלשה והשנייה בזעא בירידתו בו בפגיעתו, ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה אפילו בדיעבד. ובכל עניין שעומדת הפגימה, ומסוכסכת פסולה לכתחילה אפילו הרגיש בפגימה קודם השחיטה ונזהר בה לשחוט בדרך הכשר, כי חכמים גזרו פן ישכח ויעשה בדרך הפסול, ובדיעבד כשירה אי קיימא פגימא ארישא דסכינא ועוקץ למטה והוליך לבד, או קיימא אצל הקתא והעוקץ למעלה והביא. אוגרת משתי רוחותיה, פירוש כשמוליך מאסף (וחוגר) [ואוגר] בה הצפורן, ולשון אוגרת כמו [משלי ו'] אגרה (בקיץ לחמה) [בקציר מאכלה] מסוכסכת מרוח אחת והצד השני הוחלק, אי קיימא באמצע דסכינא פסולה אפילו בדיעבד משום חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזעא אפילו כשעובר על העוקץ כדאמרינן לעיל, ואפילו קיימא ברישא דסכינא לא כשר אלא דווקא כשמוליך ולא הביא, כשמתחיל מצד הפגימה ואין לה כח אלא להחליש, אבל כשמביא חיישינן נמי שמא חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזעא, ואי קאי לצד הקתא אז כשירה דווקא כשמביא ולא מוליך. אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת פסולה בדיעבד דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזעא. מסוכסכת. לכתחלה לא ישחוט ואפילו דקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא, גזירה הולכה אטו הבאה, ואם שחט בדיעבד כגון דקיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא שחיטתו כשירה בדיעבד. עולה ויורד בסכין מותר לשחוט בה לכתחילה. סכין דמיא לסאסאה מותר לשחוט בו לכתחילה, סאסאה הוא זנב השבולת כן הסכין שהוא מחודד מאד שאין הצפורן יכול לעמוד עליו מחמת חדודו ולא מחמת פגימתו ונראה בו פגימה כשר. סכין צריך בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא, אבישרא נגד הוושט שהוא רך, ואטופרא נגד הקנה שהוא קשה, ואתלתא רוחתא נגד הצדדים, וצריך לבדוק אבישרא ואטופרא בהולכה והבאה, הרי כאן י"ב בדיקות, ואסמכתא מושחטתם בזה, [ש"א י"ד] בזה גימטריא י"ב.
הגהה. וכן תמצא מסוכסכת דיעבד בשם ה"ר אביגדור (הוא) [הא] דאמר מסוכסכת כשירה דקיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא היינו דווקא דידע קודם השחיטה שיש בסכין מסוכסכת ונזהר בה שלא לשחוט רק הולכה, אבל אם לא ידע שיש בה מסוכסכת קודם השחיטה, פסולה. אפילו בדיעבד, ואפילו אמר ברי לי ששחטתי כדין לא מהימן דחיישינן שמא קלקל ועשה הבאה כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, וא"כ היכי אשכחן בדיעבד כיון דצריך לדעת קודם השחיטה שיש בה מסוכסכת א"כ למה שחט בה דאי עבר על דברי חכמים רשע הוא ושחיטתו פסולה וצריך לומר כגון שידע שפיר ושחט בה וידע כל הדין שאם הוא ברישא דסכינא שאין לעשות רק הולכה לבדה, ובצד הקתא אין לעשות רק הבאה (שכך) [ושכח] גזרה דרבא דגזור הולכה אטו הבאה. ע"כ הגהה.
<h2>דף יט.</h2>
הגרמה. כגון ששחט בקנה למעלה משיפוי כובע נגד הראש דהיינו מדרון הכובע, אבל משיפוי כובע נגד הגוף כשר, עד כנפי הריאה התחתונה עד מקום שיגיעו האונות בקנה, ובוושט למעלה עד תרבץ הוושט, וכמה עד תפיסת יד, ורש"י פירש בד' אצבעות והיינו בשור גדול, ואחר כך כל אחד לפי קטנו, ובהלכות גדולות פי' ב' אצבעות בשור גדול. ואיזהו תרבץ הוושט מקום חבורו בלחי כל שחותכו ועומד במקומו זה נקרא תרבץ הוושט וכל שחותכו וכויץ זה וושט עצמו. ויש שכופפים אוזן הבהמה ובמקום שכלה שם שוחטים ולמטה בבהמה בוושט עד מקום שישעיר שעשוי חריצים חריצים, ובעוף למעלה בקנה כמו לבהמה, ולמטה עד כנגד גגו של זפק או עד אגפים. ובוושט למעלה עד מבלעתה והוא פחות משעורה ועדיף מחיטה, ולמטה עד מקום שמתחיל להתרחב. ואווזא שאין לה זפק עד אגפים. ולשון הגרמה פירש"י שהכריעה ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה דהיינו לשון הכרעה. ושמעתי לשון אחר לשון הגרמה זה הוא הגבהה שנאמר [מ"ב ט'] (וישיבוהו) [וישימו תחתיו] אל גרם המעלות. הגרמה אסורה משום דבעינן שחיטה במקום הסמנים וליכא, דקא מגרים למעלה ואין דם הנפש יוצאה שם. והגרמה פסולה אפילו הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט ב' שלישים והגרים שליש ששחט רוב השחיטה בהכשר נהגינן להחמיר. וה"ה לחלדה דפסול בכל מקום כמו הגרמה.
<h2>דף כ:</h2>
חלדה. היכי דמי כגון שהחליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור (או תחת העור) או תחת צמר מסובך או תחת מטלית הנדבק לשם בענין כל זה (אסורה) [איסור] החלדה ואין חלדה אסורה אלא כנגד הסימנים אבל החלד בראש הסכין שלא כנגד הסימנים שרי. כשאדם שוחט והם על העור וחותך בראש הסכין צריך ליזהר שלא יכניס הסכין תחת העור ויחתוך בסימנים בראש הסכין דהוי חלדה, פרש"י חלדה אסורה משום דבעינן שחיטה מפורעת שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. וחלדה לשון חולדה הדרה בעקרי הבתים פעמים מגולה ופעמים מכוסה.
<h2>דף כז.</h2>
הגהה. (שהייה) [שחיטה] לפי הספר כך הוא בבהמה שני משהויין וחצי וושט כלומר אם מצא חצי קנה פגום בבהמה היה מוסיף עליו כל שהוא והיה שוחט באלכסון חצי וושט ומשהו כדי שיהיה רוב. ע"כ הגהה.
הגהה. ורוב של אחד כמוהו פי' או קנה או וושט כך קיימא לן כי פלוגתא בכך. והקנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת כך קיימא לן. ומחבר הטבעות, אבל הטבעות עצמן נקראים גרגרת. ע"כ הגהה.
[הגהה]. ורובו של אחד כמוהו דכשר היינו דווקא רוב הקנה מהתחלת הקרום ולמטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות דהלכה כרבה בר בר חנה [להלן מ"ד ע"ב] דבדק ברוב חללה ולא ברוב עוביה. ובעל הערוך פירש כי הגרגרת הוא הקנה רוצה לומר כי הוא שם כולל לטבעות ולקנה. ע"כ הגהה.
הגהה. ומנין לשחיטה מן הצואר דכתיב [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר במקום שסח חטהו כלומר נקחו. ט"א דכתיב [דברים י"ב] וזבחת וגומר פי' במקום שזב הדם חתיהו, ובמקום שזב המאכל והמשקה. ע"כ הגהה.
הגהה. מניין [ל]שחיטה מן התורה שנאמר [ויקרא א'] ושחט על ירך המזבח, וכתיב בתריה [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך וכתיב בתריה [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר. ע"כ הגהה.
הגהה. שאל רב אושעיא למה שאל רב כהנא לשחיטה מן הצואר למה לא שאל דשחיטה מן הסימנים כי הצואר משמע [ג"כ] אחורי העורף ואיכא למטעי אבל אם שאל מן הסימנים ליכא למטעי. וי"ל אם היה אומר מן הסימנים הייתי אומר דווקא במקום ששוכבים אבל נהפכו פסול קמ"ל צואר בכל מקום שנהפכו. ויש מפרשים מותר אפילו לצדדים ע"כ הגהה.
מסקינן דשחיטה מן הצואר הלכתא גמירי לה, וקרא דושחט למאי אתא דלא לשויה גסטרא, פירש רש"י שני פירושים. פירוש אחד שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אפילו בהולכה והובאה. ופירש אחד שלא ידרוס הסימנים. אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני, יש מהן שנכתבו כגון דרסה מן ושחט כך פרש"י לעיל, ומחמירים כשתי הלשונות. ותנא אחריתי מייתי ליה לשחיטה מראש ופדר, ותניא ר' מאיר אומר [דברים י"ב] וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך, כצויתיך לא נאמר אלא כאשר מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים והם פירשוהו. אשר א' אחד בעוף. ש' שנים בבהמה. ר' רובו של אחד ככולו. וי"מ כאשר למפרע ר'ובו ש'ל א'חד כ'מוהו. ועוד כאשר צויתך בגימטריא רוב אחד בעוף ורב שנים בבהמה.
<h2>דף כז:</h2>
הגהה. מניין שהעופות בני שחיטה, דכתיב [ויקרא י"א] זאת תורת הבהמה והעוף כל נפש הרומשת במים, הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, לחייב העוף בשני סמנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד הכשירו בסימן אחד. ומנין שהדגים אינם טעונים שחיטה דכתיב [במדבר י"א] הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, מכאן שאין הדגים טעונים שחיטה אלא אסיפה. וגם נכון לעשות כן לשחוט רוב אחד בעוף ושנים מן הבהמה כי הבהמה נבראת מן היבשה והעוף נברא מן הרקק ואין חיותם קשה כבהמה, וסימן לדבר שיש קשקשים ברגליהם כדגים, ודגים פטורים כי נבראו מהמים. ע"כ הגהה.
<h2>דף כח:</h2>
ואם נפשט כל עור מעל גבי הסימנים אין לשוחטן בין בעוף בין בבהמה דחיישינן לנקובת הוושט, אע"ג דעוף יש לו תקנה דאפשר לבדוק הקנה ולשוחטו ולהפוך אחר כן הוושט ולבודקו בפנים בעור הלבן כדאמרינן גבי בר אווזא דאתא כי מסמס קועי דמא, אנן לא בקיאינן בכך וחיישינן שמא ניקב הוושט. שמעתי על שחיטת יונים כשמורטים הנוצות מעל גבי הסימנים ומתקרע העור והדם יוצא יש ליזהר מלשוחטן, וטעמיה משום דגזרינן אטו כי מסמס קועי דמא, או אטו היכא שנפשט (עורה) [העור] בעלמא, וטוב לקיים דברי המחמירים.
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה, ורובו של אחד כמוהו. ור' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידים או עד שינקוב אותם בקוץ או בכל דבר, ובלבד שינקוב אותם בשעת השחיטה אז הוא חם ויוצא הדם, ודוקא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה דמנתח אותה אבר אבר ויוצא הדם על ידי מלח אין צריך. ואין שייך שהייה בורידין מדקאמר מנקבן אפילו בקוץ הוי דאפילו אחר שיעור שהייה, והלכתא כר' יהודה בורידין מדקאמר בברכות הזהרו בורידין כר' יהודה. ודווקא לכתחלה מצריך ר' יהודה לשחוט הורידין אבל בדיעבד שרי. שחט שני חצאי סימנין בעוף ואחד וחצי בבהמה פסולה דרוב כל אחד בעינן ורוב שאמרו רוב הנראה לעינים.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים או שלשה מקומות שחיטתו כשירה, פי' כגון ששחט מעט וחזר והגביה הסכין ושחט למעלה או למטה, וזה הפירוש אינו לפי מנהגינו דאסרינן שהייות במשהו ואפילו לא הגביה הסכין כ"א מעט אלא יש לפרש כמו שאלתות דרב אחאי דמפרש ב' וג' מקומות היינו בעגול הקנה בטבעות כגון שהתחיל לשחוט ונהפכו הסימנים מצד אחר ושחט מעט ועוד נהפך (לבד) [לצד] שלישי ושחט מעט וכעין זה בוושט, שאם היה הכל במקום אחד היה רוב וכשירה.
<h2>דף ל:</h2>
חלדה. היכי דמי כגון שהחליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור (או תחת העור) או תחת צמר מסובך או תחת מטלית הנדבק לשם בענין כל זה (אסורה) [איסור] החלדה ואין חלדה אסורה אלא כנגד הסימנים אבל החלד בראש הסכין שלא כנגד הסימנים שרי. כשאדם שוחט והם על העור וחותך בראש הסכין צריך ליזהר שלא יכניס הסכין תחת העור ויחתוך בסימנים בראש הסכין דהוי חלדה, פרש"י חלדה אסורה משום דבעינן שחיטה מפורעת שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. וחלדה לשון חולדה הדרה בעקרי הבתים פעמים מגולה ופעמים מכוסה.
דרסה. היכי דמי כגון שהתיז הראש פי' הסימנים בבת אחת בלא הולכה ובלא הובאה, אבל אם הוליך או הביא ויש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר דהיינו אורך מלא רוחב שני צוארים עם המפרקת והעור שחיטתו כשירה. וה"מ שהוליך או הביא לבד, אבל הוליך או הביא אפילו בסכין כל שהוא חוץ לצואר ואפילו באיזמל כשירה, ובאיזמל שאין לו קרנים אבל יש לו קרנים חיישינן שמא יעשה עיקור או חלדה. אם יש לאדם ספק אם שהה או דרס, אמרו חכמים [לעיל י' ע"א] כל ספק בשחיטה פסולה. ודרסה אסורה משום דכתיב [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר ואין ושחט אלא ומשך שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט מה חץ במשיכה אף שחיטה במשיכה. ודרסה בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט אפילו למאן דאמר דשהייה כשרה במיעוט קמא דקנה, הַדְר0סה אסורה לפי שעושה הפסול בשעת שחיטה, אבל בשהייה הלך לו המעשה שעשה במיעוט הקנה והוי כמוצאו פגום ובמיעוט הקנה לא מיטרפא, ומה שחוזר ושחט אחר השהייה הוי כשחיטה חדשה שעושה בקנה שנמצא פגום במיעוטו.
הגהה. מנין הולכה והבאה שנאמר [בראשית כ"ז] וילך עשו לצוד ציד להביא. ואם נפסק הגרגרת באמצע ברובה טריפה זה מהכשר שחיטה [ו]טריפה במשהו בין בקנה בין בוושט. ע"כ הגהה.
<h2>דף לב.</h2>
שהייה. היכי דמי כגון שהתחיל לשחוט ועמדה לו הסכין והשה(י)ה ואחר כך גמר את שחיטתו או שנפל מטליתו והגביהה או שנשכו זבוב ופסק, אם שהה כשיעור שחיטת בהמה אחרת, פי' גסה לגסה דקה לדקה טרפה, פחות מכן כשירה. ובשיעור שהייה איכא פלוגתא, ואנן קיי"ל בשהייה כדי שחיטת רוב הסימנין ולעוף בסימן אחד, נמצא דשהייה במשהו שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשירה, וכן הוא שהייתו. ועתה נוהגין לאסור כל השחיטות אפילו במשהו שאין אנו בקיאים בשיעור שהייה, למה שהייה אסורה מפני שנראה כשתי שחיטות וקרא כתיב ושחט משמע שחיטה אחת, טעם אחר מפני שהדם נבלע באיברים בשעת שהייה מפני בעתותא ושוב אינה יוצאת אפילו על ידי מלח, וכתיב [ויקרא ז'] כל דם לא תאכלו. בעי רבא שהייות מהו שיצטרפו פי' אם שחט מעט ושהה מעט ולא שהה כדי שיעור שהייה ושחט מעט וכן בפעם ג' ובין כולם יש שיעור אחת מה הוא מצטרפים או לא, תיקו. ופסולה. ושהייה פסולה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בושט בין בקנה, כך נהגינן עתה דחיישינן דילמא שחט משהו בוושט ושהייה פוסלת אפילו במשהו ואין אנו בקיאים להופכו ולבודקו בעור הפנימי הלבן אפילו לפי הספר שאומר שהייה כשירה במיעוט קמא דקנה מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר, ולא נהגינן הכי, כי הקדמונים אנשי התלמוד היו בקיאים להפוך הוושט ולבודקו כששהה במיעוט קמא או כשמוצאו חצי קנה פגום ואין אנו בקיאים, ויש להזהר כשאדם התחיל לשחוט בעוף וחותך מעט עד שהדם יצא והגביה הסכין מן הצואר יזהר שלא יגמור שחיטתו כלל לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מן הוושט קודם שהגביה סכינו ושהייה פוסלת במיעוט קמא דוושט לדברי הכל אפילו לא הגביה הסכין כ"א מעט יש לחוש דשחיטת הושט מועטת, ולפי מנהגינו יש ליזהר כי האי גוונא גם בבהמה, ואם שחט כיצד יעשה ימיתנה וימכרנו, ואל ימכרנו חי דילמא אתו לזבוני לישראל. רבא (אמר) השוחט בסכין רע, פי' שאינה מחודדת אפילו הוליך והביא כל היום כשר ובלבד שלא ישהה.
כששוחט אדם עוף או בהמה וזורקו מיד ועודנו מפרכס ורוצה להמיתו מהרה לא יחתוך ראשו בסכין דכשר לשחיטה, אלא ימיתנו במקלו או ברגלו או יכנו בכותל עד שימות לפי שפעמים משייר מיעוט בסימנים ושהייה פסולה במיעוט בתרא ברש"י.
עיקור. כגון ששחט הוושט ופסק הגרגרת בסכין פגומה, או במגל קציר, ולא דפסק ביד דזה לא שייך להלכות שחיטה. או אם שחט את העוף בצד גדר או בצד כותל ודחף העוף ברגליו בהם והוא תופס הסמנים בחוזק עד שנתעקרו הסמנים בשעת השחיטה, ואפילו אחד מן הסימנים, ואפילו נתעקרו במקום הכשר שחיטה כל זה קרוי עיקור שאמר רב יהודה בחמשה הלכות שחיטה [ט' ע"א]. ופסולה אפילו במיעוט קמא דקנה כדרך שאר הפסולים. אבל עיקור שאירע שלא בשעת שחיטה, אם במקום חבורו בלחי זה נקרא שמוטה, ואינו פסול אלא ברובא בין בקנה בין בוושט ובמקום הכשר-שחיטה נקרא פסוקה או נקובה ואינם נפסלים כ"א בפסיקת הגרגרת [ברובא] והוושט במשהו כדין טריפתו, כדאמר (רבא) [רבה בר] בר חנה אמר שמואל סימנים שנתדלדלו ברובן טריפה, ותניא שחט את הוושט בעוף ואחר כך נשמט הגרגרת כשרה ואע"ג דשחט את הוושט ופסק הגרגרת פסולה אפילו בעוף לא דמי לשם דהתם נעשה הפסול במעשה השחיטה ובשעת השחיטה. שחט את הוושט ואחר כן נמצאת הגרגרת שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחריה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. ואם שחט ונמצא הסימן השחוט שמוט כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ואמר רב נחמן לא אמרינן אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימנים אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסול. ונהגינן לפסול עתה אפילו לא תפס בסימנים, ועיקור דאסור משום שנ' [ושחט] ולא ועקר.
חלדה. היכי דמי כגון שהחליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור (או תחת העור) או תחת צמר מסובך או תחת מטלית הנדבק לשם בענין כל זה (אסורה) [איסור] החלדה ואין חלדה אסורה אלא כנגד הסימנים אבל החלד בראש הסכין שלא כנגד הסימנים שרי. כשאדם שוחט והם על העור וחותך בראש הסכין צריך ליזהר שלא יכניס הסכין תחת העור ויחתוך בסימנים בראש הסכין דהוי חלדה, פרש"י חלדה אסורה משום דבעינן שחיטה מפורעת שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. וחלדה לשון חולדה הדרה בעקרי הבתים פעמים מגולה ופעמים מכוסה.
<h2>דף מא.</h2>
האידנא לא שכיחי עובד למים מותר לשחוט במים אפילו בפרהסיא, ולתוך הכלי ולתוך הגומא אע"פ שהיא מנוקה מעפר, כך כתב ר' אבי"ה בשם הר"ר שמשון ב"ר יוסף ז"ל וכן כתב האור זרוע.
<h2>דף מד.</h2>
הגרמה. כגון ששחט בקנה למעלה משיפוי כובע נגד הראש דהיינו מדרון הכובע, אבל משיפוי כובע נגד הגוף כשר, עד כנפי הריאה התחתונה עד מקום שיגיעו האונות בקנה, ובוושט למעלה עד תרבץ הוושט, וכמה עד תפיסת יד, ורש"י פירש בד' אצבעות והיינו בשור גדול, ואחר כך כל אחד לפי קטנו, ובהלכות גדולות פי' ב' אצבעות בשור גדול. ואיזהו תרבץ הוושט מקום חבורו בלחי כל שחותכו ועומד במקומו זה נקרא תרבץ הוושט וכל שחותכו וכויץ זה וושט עצמו. ויש שכופפים אוזן הבהמה ובמקום שכלה שם שוחטים ולמטה בבהמה בוושט עד מקום שישעיר שעשוי חריצים חריצים, ובעוף למעלה בקנה כמו לבהמה, ולמטה עד כנגד גגו של זפק או עד אגפים. ובוושט למעלה עד מבלעתה והוא פחות משעורה ועדיף מחיטה, ולמטה עד מקום שמתחיל להתרחב. ואווזא שאין לה זפק עד אגפים. ולשון הגרמה פירש"י שהכריעה ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה דהיינו לשון הכרעה. ושמעתי לשון אחר לשון הגרמה זה הוא הגבהה שנאמר [מ"ב ט'] (וישיבוהו) [וישימו תחתיו] אל גרם המעלות. הגרמה אסורה משום דבעינן שחיטה במקום הסמנים וליכא, דקא מגרים למעלה ואין דם הנפש יוצאה שם. והגרמה פסולה אפילו הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט ב' שלישים והגרים שליש ששחט רוב השחיטה בהכשר נהגינן להחמיר. וה"ה לחלדה דפסול בכל מקום כמו הגרמה.
עיקור. כגון ששחט הוושט ופסק הגרגרת בסכין פגומה, או במגל קציר, ולא דפסק ביד דזה לא שייך להלכות שחיטה. או אם שחט את העוף בצד גדר או בצד כותל ודחף העוף ברגליו בהם והוא תופס הסמנים בחוזק עד שנתעקרו הסמנים בשעת השחיטה, ואפילו אחד מן הסימנים, ואפילו נתעקרו במקום הכשר שחיטה כל זה קרוי עיקור שאמר רב יהודה בחמשה הלכות שחיטה [ט' ע"א]. ופסולה אפילו במיעוט קמא דקנה כדרך שאר הפסולים. אבל עיקור שאירע שלא בשעת שחיטה, אם במקום חבורו בלחי זה נקרא שמוטה, ואינו פסול אלא ברובא בין בקנה בין בוושט ובמקום הכשר-שחיטה נקרא פסוקה או נקובה ואינם נפסלים כ"א בפסיקת הגרגרת [ברובא] והוושט במשהו כדין טריפתו, כדאמר (רבא) [רבה בר] בר חנה אמר שמואל סימנים שנתדלדלו ברובן טריפה, ותניא שחט את הוושט בעוף ואחר כך נשמט הגרגרת כשרה ואע"ג דשחט את הוושט ופסק הגרגרת פסולה אפילו בעוף לא דמי לשם דהתם נעשה הפסול במעשה השחיטה ובשעת השחיטה. שחט את הוושט ואחר כן נמצאת הגרגרת שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחריה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. ואם שחט ונמצא הסימן השחוט שמוט כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ואמר רב נחמן לא אמרינן אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימנים אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסול. ונהגינן לפסול עתה אפילו לא תפס בסימנים, ועיקור דאסור משום שנ' [ושחט] ולא ועקר.
הגהה. מנין הולכה והבאה שנאמר [בראשית כ"ז] וילך עשו לצוד ציד להביא. ואם נפסק הגרגרת באמצע ברובה טריפה זה מהכשר שחיטה [ו]טריפה במשהו בין בקנה בין בוושט. ע"כ הגהה.
<h2>דף נד.</h2>
עיקור. כגון ששחט הוושט ופסק הגרגרת בסכין פגומה, או במגל קציר, ולא דפסק ביד דזה לא שייך להלכות שחיטה. או אם שחט את העוף בצד גדר או בצד כותל ודחף העוף ברגליו בהם והוא תופס הסמנים בחוזק עד שנתעקרו הסמנים בשעת השחיטה, ואפילו אחד מן הסימנים, ואפילו נתעקרו במקום הכשר שחיטה כל זה קרוי עיקור שאמר רב יהודה בחמשה הלכות שחיטה [ט' ע"א]. ופסולה אפילו במיעוט קמא דקנה כדרך שאר הפסולים. אבל עיקור שאירע שלא בשעת שחיטה, אם במקום חבורו בלחי זה נקרא שמוטה, ואינו פסול אלא ברובא בין בקנה בין בוושט ובמקום הכשר-שחיטה נקרא פסוקה או נקובה ואינם נפסלים כ"א בפסיקת הגרגרת [ברובא] והוושט במשהו כדין טריפתו, כדאמר (רבא) [רבה בר] בר חנה אמר שמואל סימנים שנתדלדלו ברובן טריפה, ותניא שחט את הוושט בעוף ואחר כך נשמט הגרגרת כשרה ואע"ג דשחט את הוושט ופסק הגרגרת פסולה אפילו בעוף לא דמי לשם דהתם נעשה הפסול במעשה השחיטה ובשעת השחיטה. שחט את הוושט ואחר כן נמצאת הגרגרת שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחריה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. ואם שחט ונמצא הסימן השחוט שמוט כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ואמר רב נחמן לא אמרינן אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימנים אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסול. ונהגינן לפסול עתה אפילו לא תפס בסימנים, ועיקור דאסור משום שנ' [ושחט] ולא ועקר.
<h2>דף פג:</h2>
וטוב לכתחלה להחמיר לכסות דם חיה ועוף הנאכלים, שנאמר [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כסוי הדם נוהג בחיה ועוף בין בצודין בחוץ בין מן הגדילים בבית שנאמר [שם] אשר יצוד ציד מכל מקום, ציד מיותר הוא. עפר לא נאמר אלא בעפר משמע ב' עפרים שיהיה כולה טמון בעפר, מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר תיחוח למעלה ולמטה.
